סדנת / סדנאות פסיכותרפיה

מבוא לפסיכולוגיה מאמר - מה אני עושה פה לעזאזל?  08/04/2009
מבוא לפסיכולוגיה ולימודי פסיכותרפיה: מאמר מה אני עושה פה לעזאזל?

הדיכאון הקיומי הקיומיות הבלתי נסבלת.. זו החוויה של אנשים הסובלים מדיכאון קיומי – זהו סוג מסוים של דיכאון בו עוסקת  התורה האקזיסטנציאליסטית (ויקטור פרנקל וחבריו..)     יש סוגים נוספים של דיכאון -   דיכאון אחרי לידה, דיכאון עונתי, דיכאון קל, דיכאון מג'ורי וכד' (D.S.M)  אולם לא עליהם באתי לכתוב, כי אם על זה - הדיכאון הקיומי.    אז למרות שזה מוכר (אחד מן התחלואים הנפוצים של האלף הזה..)  

כמה מילים על דיכאון  -  דיכאון הוא מצב נפשי ירוד,  מצב בו האדם רואה את העולם דרך "משקפיים  שחורים", האדם במצב זה  הופך חסר מוטיבציה  וחווה עצמו שלילי,  חסר מסוגלות,  חסר יכולת  וללא סיכוי, או תקווה לשינוי.  ומהו דיכאון קיומי?   הדיכאון הקיומי נובע מהתעסקות במשמעות החיים ובשאלות הקיומיות,  שאלות אלה  עולות בדיאלוג הפנימי של האדם עם עצמו,  תהיות  על עצם היותו דווקא הוא,    על תפקידיו בחיים,     על הבחירות שעושה   ועל מהותו בכלל.  סוגיות אלה אינן קלות כלל וכלל ואנשים רבים נמנעים מלעסוק בהן, שכן  המציאות כאילו ברורה ומובנת,   אם כך, "אם אני כאן ודווקא כאן,  אזי פה מקומי".   אולם יש וסוגיות אלה תוקפות את האדם ומגיעות (פעמים רבות) דווקא לאלה שחייהם מתנהלים על מי מנוחות,  שהכול ממש,  ממש בסדר ובכל זאת משהו לא נוח, לא מסתדר ...או במילים אחרות  ריקנות -  "שגרה שוחקת" – במצב זה  אנשים חשים  שחייהם תקועים, הם  הופכים עייפים, מאבדים מטעמם של דברים ולוקים בהיעדר עניין והתלהבות.   מצב זה דוחק אנשים לחפש, הם מבקשים  להבין את עצמם, הם מרגישים  את הדעיכה ומגדירים את חייהם כ "יבשים" ו"משעממים",  כשלמעשה כמהים הם למשהו אחר, לחידוש ושינוי, אך אינם מעזים לו, מה גם שאינם תמיד יודעים להגדיר את צרכיהם...ו.. בפעמים שמבינים ויודעים,  גם בהן  משהו מונע מלעשות פעולה  וכן,  להישאר באותו מקום, גם אם אינו מתאים עוד.. 

אם כך, נשאלת השאלה - למה?   התשובה היא שאותם  תכנים הכרוכים  בשינוי, עוסקים בעצם בלא ידוע  ובלא  מוכר ואלה  מעוררים  את החרדות הקיומיות והפחדים – פחד מבחירה מוטעית,   פחד מאיבוד שליטה,  פחד מנטישה,  חשש מהגעגוע שיבוא ועוד ועוד..כשאלה, למעשה,   מקבעים  את האדם במקומו.  המציאות המוכרת (לרוב)  נתפסת כבטוחה, שהרי אותה האדם כבר  יצר לעצמו,  חי בתוכה ויכול לצפותה מראש,  אם כך המציאות הידועה והרוטינית מרגיעה את האדם ואינה טומנת הפתעות מיותרות, אולם, מן הצד האחר - המציאות הזו, כשאינה מתאימה עוד – מעייפת, שוחקת, מכבידה – היא בעצם, הולכת ומצמצמת את האדם,  היא מדכאת את רצונותיו  ואת חיותו.  האדם בהתבוננותו מגלה את החסר והקיבעון ונכנס לתסכול הפוגע במעגלי חייו,  אם כך,  בנקודה זו,   המסגרת המגוננת  כאילו  נסדקת ומכאן נזרעים תסכולים נוספים, אך לא רק, שכן עימם גם מגיע הפחד  הוא המשתלב באותה מחשבה על שינוי, על גדיעה וקטיעה של אותו ענף יציב....  כן, אז העולם העצום נגלה ומעורר לפתע   תחושת אין אונים. אם כך,  

מצב זה מקפל קונפליקט –   המקום המוכר הרבה יותר מרגיע, אך  עלול  גם להיות ממית ומקרקע. והמקום שאינו מוכר, מעורר ומסקרן מחד, אך אינו ידוע ולכן מפחיד מאידך.   אם כך, האדם נכנס לאי נחת פנימי וחוסר שביעות רצון המלווה בבלבול  ומעצים באדם את הדכדוך-   זה הנפוץ היום – דכדוך,  או דיכאון  מהסוג הקיומי, זה הקורא לאדם לעשות ברור ולבחון עצמו:  

מה אני צריך לעשות? לאן פניי?  יש לי הכל, אז למה אני לא מאושר?    הריקנות הזו, או הפחד ממנה, היא שמייצרת באדם דכדוך מחד, או את  הדרייב  לחפש, מאידך כשבעצם,  פעמים רבות - בחיפוש הזה -  האדם דוחק רצונותיו ע"י עשייה - לא זו המשמעותית, אלא הסתמית - וזו  הופכת,  למרות ריקנותה,  לתובענית שכן מהווה היא סוג של בריחה  ולו כדי לא לשהות שם בחלל של מחשבות,  מחשבות שלא תמיד תהיינה קלות,  לא תמיד נעימות ולא תמיד יש לאדם את הכלים לעשות ולשנות.  מחשבות אלה  מנפצות את אשליית ההומוניפוטנטיות (כל יכול)  ומגלות  לאדם את מגבלותיו ואת המציאות, הן אומרות לו:   "לא תוכל להשיג כל שתבקש"  "מי אתה בסך הכל?" "מה עשית בחייך?"   ועוד, ועוד..  

מחשבות אלה מחלישות את האדם ודוחקות בו לשמר את המצב, הן מובילות את האדם להתעמקות בחסרונותיו ומגבלותיו ומכאן מעודדות, בעצם,  הישארותו באותו מקום ועם אותן פשרות בחייו (לעיתים עד כדי ויתור עצמי וקורבנות)  כן, הרי לאלה,  לאותן המסגרות (גם אם הן מהוות פשרה)  יש  את היכולת לערפל את המציאות וכאילו להבטיח  ודאות, ידיעה ושליטה,  אם כך זהו LOOP המייצר אצל אנשים רבים האטה בתנועה,  התמהמהות, או בכלל קיבעון.  
תחשבו על זה –  לא?   אם כך, את אותן חרדות קיומיות אנו מבקשים לדחוק, אנו  מחפשים זוגיות ועשייה ויצירה (שזה טוב אם זה הנכון והמתאים)    ורק שלא לפגוש בבור הזה,  בריקנות ובכלום, או בממשיות של מי שאנו ובצורך התמידי לבחור, להכריע ולהתבונן,   רק לא את זה ולכן יש אנשים שנכנסים לקשר חונק של הבלעות , או מתמכרים לעבודה או למחשב, או מתפשרים, או כל דבר שניתן להגדירו "גורם מסיח" רק לא להתעמת עם החלל..עם העולם ועם הסבל שכרוך בלחיות חיים אותנטיים.   

ומה הם  חיים אותנטיים?  להתפטר מהעבודה כשמיצית. להתגרש כשאינך אוהב. להתעמת, או להתנתק מאנשים שמעיבים עליך. להיות לבד ולא להיכנס לקשר של פשרה. להביא את עצמך עם המציאות שלך. להגיד את שאשר על ליבך. ועוד ועוד.. זה לא פשוט!    פרויד (מה לעשות, מיושן, אך יש עדיין מה לקחת ממנו) קבע שני פרמטרים לבריאותו של האדם –   היכולת לעבוד.  והיכולת לאהוב.    זה אכן פתרון להפחתת מחשבות ולהתהוותו  של אדם עצמאי, אדם שאינו מהווה  נטל וכן בעל כושר להבעת רגשות, לנתינה ולקבלה.   אולם, פרויד ודאי התכוון כי הדברים יבואו במנות מאוזנות, שכן לעיתים ובעיקר היום, במחוזותינו,    אלה עלולים להפוך לערי מקלט,  יעדי בריחה  ומרחבי  הסחה, ולו כשאלה באים  להשכיח את החרדות הקיומיות ואת קטנותו של האדם,    לכן אנשים מרגישים בריאים, או חזקים, או כאילו בטוחים שיש להם את אלה וזאת גם אם  אינם (העבודה, או הזוגיות)   ממש מתגמלים ואינם  מתאימים  ובעצם גם כשאנשים מאוד מוחמצים ומאוד רחוקים מלהיות  מאושרים, או למרות זאת,   בוחרים הם בכמעט ובבערך ולו כדי להיות במסגרת, בתוכה, שכן  הרוטינה והמסגרת - יש בהן אפקט מרגיע הן ודאיות והן די מגבילות,   אם כך,  מפרידות הן את האדם מהבחירה היום יומית והאינסופית   וכן מהסבל שכרוך בלהמתין לדבר הנכון.  הן שומרות מפני הבלבול ומן הצורך בהתמודדות הקשה, זו המקופלת בסגנון  חיים אותנטי, סגנון  חיים אליו  עשויים אנשים להגיע,  פתאום, ביום אחד, הרי  האדם עושה ומתאמץ וחולם ומתלהב ומממש אי אלו חלומות ו..האדם אינו מאושר..... אם כך,  עוצר הוא, פתאום,  עוצר מתבונן ושואל את עצמו:   

האם אני עושה, באמת, את מה שמתאים לי?  האם אני אוהב את בת זוגי, או שאולי התרגלתי? או בעצם,   אולי,  אהבה ותשוקה נגמרות הרבה יותר  מהר   ממה שחלמתי?  ואו.קי התאמצתי, עשיתי ו..הגעתי למטרה, אבל זה רק נחמד..ולא לזה פיללתי..האם לוותר?  ועוד,  ועוד.. שאלות אלה גורמות לאנשים או להישאר ולהתפשר, או לעזוב ולחפש, בכל מקרה כך או כך,  תחושת הריקנות והיעדר משמעות הם עוד משתנים הגורמים לאדם – דיכאון,  או ליתר דיוק מהווים טריגר לאותו דיכאון קיומי!    מכאן ניתן להבין למה אנשים שיש להם איזשהו עניין גדול יחד, או לא עלינו אפילו התמודדות משותפת עם מחלה קשה, יש להם גם איזשהו ברק בעיניים ואיזשהו יצר חיות ורצון שאין אותו בלי אותה משמעות ובלי אותה  מטרה,  חלום, חזון...משהו אמיתי שתופס אותך ונותן  טעם אחר למה שיש פה,   לתפקיד שלך ולמי שאתה!    אגב, גם התנדבות עושה את זה, צדקה ועוד מעשים שיש בהם מן הטוב והנשגב..  תחשבו על זה.